מסלול הקורונה שלי

היום, יום חמישי, חג הפסח, ב 7 בבוקר יצאנו מהעוצר, והיום חזרתי לרוץ!!! רצתי 2 קמ' במסלול שלמדתי בימים האחרונים בהליכה, בימי הקורונה, שמותר להתרחק מהבית רק מאה מטר.

לפני 4 חודשים הייתי צריכה להפסיק לרוץ בגלל בעיה בברך. לפני כן נהגתי לרוץ על החוף בהרצליה ובשלב מסוים עברתי לפארק, כי שם יש מסלול ריצה מסודר באורך קילומטר. לאט לאט הגעתי לריצה של 4 קילומטר 3 פעמים בשבוע. בדצמבר, בגלל הברך עברתי לעשות את המסלול בהליכה ונאלצתי לקצר את המרחק. השבוע אמר לי הפיזיותרפיסט שאני יכולה לחזור לריצה קלה ואכן!!!

כשהגבילו אותנו למאה מטר מצאתי לי מסלול חדש מסביב לבית, שהוא גם קשור ללוח הכפל, שלומדת הנכדה שלי: 100 מטר הלוך חזור-  100×2=200, ומצאתי 5 כיוונים אפשריים מפתח הבית שלי…  1 ק"מ200×5=1000= – בדיוק כמו אורך המסלול בפארק וכיום הצלחתי לעשות שני סיבובים בריצה קלה… 1 ק"מ כפול 2 שווה 2 ק"מ! נראה לי שאוכל לחזור ל ארבעה לפני תום ימי הקורונה.

היום גם צילמתי את המסלול היפיפה הזה…

 

 

בנוסף פגשתי בדרך שתי אמהות יצירתיות עם שתי בנות קטנות, שציירו על המדרכה מסלול שלם של משחקים מהסוג שמאפשר להוציא אנרגיה- קלאס וכל מיני הוראות לקפיצות.

זה הזכיר לי את ימי הילדות שלי, לפני יותר מ 60 שנה. גם אז הרדיוס שלי לא עבר את ה 100 מטר. כל החברות שלי היו שכנות והכי טובה הייתה נורמיטה. היינו משחקות בחצר, על הגג או על המדרכה. היינו מציירות את הקלאס על המדרכה וגם היו עוד משחקים של הליכות משונות, קפיצות ופסלים. היינו אז בנות 3 או 4.

אמא שלי נהגה ללכת לבקר אצל סבתא לעתים קרובות ואז הייתה לי גם חברה טובה על יד הבית של סבתא- מריה דל קרמן.מריה דל קרמן הייתה גרה בבית מאד יפה עם הוריה, הסבתא, הסבתא רבתא ואמא של סבתא רבתא, שהייתה מתגוררת בחדרון קטן בסוף הגינה, ואנחנו היינו משתוללות לא מעט וגם מכינות כל מיני שיקויים מעשבי הגינה. גן ילדים לא היה אז עד גיל 5…

והנה היצירות של היום של אמהות ובנות במדרכות:

 

כל משבר הוא הזדמנות להתמודדות וליצירתיות, לבחון מחדש את סדר העדיפויות שלנו: לשמור מהשגרה את מה שבעל ערך, בהתאמות הנדרשות, ולפתוח את העדשות לדברים שאבדו לנו ולחלומות שעוד לא הספקנו להגשים במירוץ החיים המטורף של ימינו.

סגור לתגובות.