איך הגעתי לקואצ'ינג?

כשהייתי בת 17, בסיום התיכון בארגנטינה, החלטתי החלטה אמיצה – לעלות לארץ, ללמוד ולחיות בה. ללא ספק נחישות ההחלטה השתלמה לאין ארוך.

זכור לי ש…

כשהייתי סטודנטית לפסיכולוגיה, באותם הלילות שביליתי בשירות הטלפוני של "עזרה ראשונה נפשית", שם עבדתי לפרנסתי – חלמתי שכשאגיע לגיל ארבעים, כבר שבעה מהעבודה בקליניקה, אקדיש את עצמי לכתוב ולהתפלסף… וכשהתחלתי לעסוק בתרפיה ובפסיכולוגיה עסקתי תמיד ליד זה, גם בהתפתחות הבריאה.

כשהתחלתי לעבוד עם ילדים, ובמיוחד עם ילדים טעוני טיפוח וילדים בסיכון, רציתי ללכת עד הסוף, כלומר להתחלה, והתחלתי להתמחות בתינוקות, ומתוך עבודה אתם הגעתי להורים ולמשפחה, לקשר אם – ילד, ומתוך המשפחה לקהילה ולתרבות.

… ותוך כדי כל החיפוש הזה, ולאחר שסיימתי את כל ההתמחויות (בקליניקה, בהתפתחות ובטיפול משפחתי) הקמתי מכון בירושלים "המרכז להכנה לחיי משפחה", אותו ניהלתי במשך כמה שנים טובות, שם הקמתי צוות רב מקצועי שעסק בכל אלה ויותר. התינוקות קבלו גם פיזיותרפיה ומסג', להורים היו קורסים בלמז' כדי להתכונן ללידה, ואנשי מקצוע קבלו השתלמויות שונות, ביניהם גם מורות להתעמלות.

וכך, המרכז שבהתחלה התכוון לעסוק בהגינה נפשית של המשפחה התחיל לעסוק גם בגוף. ותוך כדי עבודה עם מטופלים, הסתבר לי שלפעמים בעיות שנראו כמו סימפטומים של חרדה או דיכאון, התחילו למעשה מחוסר איזון פיזיולוגי כלשהו. וכך התחלתי ללמוד גם את הנושא של תזונה והשפעתה על הבריאות. ומהתזונה הגעתי גם למשקל, שאם אז (בסוף שנות ה- 80) היתה בעיה של כשליש מהאוכלוסייה, היום הפכה לבעיה של 2/3 ולבעיה מספר אחת בבריאות הציבור בעולם המערבי.

בקליניקה השתדלתי לתחום את אורך הטיפול ועסקתי ב"טפול קצר מועד", הוספתי טכניקות קוגניטיביות ליד התובנות הרגשיות, דברתי עם פציינטים על העתיד ולא רק על העבר. טפלתי לא מעט ב"בעיות מן החיים" וחיפשתי לעזור להם להגיע לתוצאות במציאות.

וכל זאת, כשאני חיה בתוך קונפליקט בין הגישה הפטרנליסטית שהפסיכולוגיה הקלינית ירשה מהגישה הרפואית, לבין העמדה האישית אשר נטתה יותר ויותר לראות את הפציינט / קליינט כאדם שלם, אדון לעצמו ומומחה לחייו.

טפלתי גם בזוגות, בזוגות נשואים ובזוגות שרצו להתגרש. בתיאוריה, זה לא היה כל כך מסובך: בסך הכול היה צריך להגיע להסכם על חלוקת הנכסים והילדים, אבל מה קורה כשלא הנכסים הם אלה העומדים לחלוקה אלא החובות?! ומשם ראיתי שהקונפליקטים הם לא רק תוך-אישיים או בינאישיים אלא לפעמים מצבים במציאות – מצבים של מבוי סתום.

ומשם, התחלתי לחפש הזדמנויות במציאות, וכך הגעתי לעסקים, ובמיוחד לעסקים רב-שכבתיים, לחונכות לעסקים, למנטורינג, לקבוצות מיקוד ולהרצאות עם קהלים גדולים בנושאי עסקים והתפתחות אישית. ובכך עסקתי ב- 20 השנים האחרונות.

וכשאחרי כל הספרים, הקורסים, סמינרים והרצאות שבהם למדתי ולימדתי, בכל זאת ראיתי אנשים "תקועים" הלכתי גם להתמחות ב"קואוצ'ינג" ואני גם ממשיכה להיות פעילה בכל מה שנוגע במלחמה נגד המשקל שהוא גם גורם הסיכון הראשון לכל המחלות הקשות של התחלת המאה ה- 21 – דהיינו סכרת, סרטן, התקפי לב ושבץ.

בכל השלבים היו לי הצלחות, ספוק ומילים של תודה. אך כמובן עם המגבלה שאפשר לעזור רק למי שמוכן לעזור לעצמו. עם זאת, אני תמיד ממשיכה לחפש דרכים לעזור יותר טוב וליותר אנשים, תוך כדי שאני לוקחת לעצמי את הזמן להתפתח ולטפח את עצמי בגוף ובנפש, לכתוב ולהתפלסף – מה שמביא אותי לאינטגרציה של תחומי העסוק והענין, בתחילת החצי השני של החיים.

ולסיום, ציטטה שאני אוהבת:

"Heureux qui comme Ulysse a fait un beau voyage" Joachim du Bellay
(1522-1560)

בתרגום חופשי לעברית: "מאושר זה שכמו אודיסאוס נהנה ממסע יפה" – או בהקשר שלנו, אני מאמינה שבעזרת הקואוצ'ינג ניתן להגיע לתוצאות וגם ליהנות מהדרך.

 

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>